הוא עמד מול כיתת מחבלים. סחב חברים מדממים, חלקם בלי איברים.
ראה דברים שסתם בן אדם לא אמור לראות. עזב את הבית שוב ושוב ונכנס לגיהנום כדי לשמור על כולנו.
אבל לבקש עזרה לעצמו, הוא פשוט לא מסוגל.

חיילים ולוחמי מילואים רגילים להיות אלה שמחזיקים אחרים.
אלה שמסתדרים. אלה שאומרים למשפחה שהכול בסדר, גם כשהלב שבור ומרוסק, האשראי נחסם והמקרר ריק.

הם מנסים להסתיר, מצטמצמים בקניות, מוותרים על עצמם.
אומרים לילדים ש״הפעם נחגוג קצת אחרת״.
לא כי הם לא רוצים לשמח אותם.
כי אחרי שנים כל כך קשות, כבר לא נשאר מאיפה.